אולי יפתיע אתכם לדעת, שכיום עיוורים יכולים לעשות באופן עצמאי כמעט הכל! החל בפעולות יומיומיות כמו לקרוא, לכתוב, לערוך קניות ועד להשתתפות בתחרויות, ציור ואפילו כתיבת קוד. אבל דבר אחד שהם עדיין אינם יכולים לעשות באופן עצמאי – זה לנהוג.
כיוון שהם אינם יכולים לנהוג באופן עצמאי, תחבורה ציבורית הופכת לצורך הכרחי עבורם כאשר הם נדרשים להגיע ממקום למקום, אך לצערנו היא אינה נגישה מספיק עבור אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה, וכל יציאה מהבית הופכת למסובכת ומורכבת עבורם.
דמיינו אדם עיוור שמעוניין להזמין מונית לביתו. אם הוא לא יציין שהוא עיוור, בקלות הנהג יוכל לפספס אותו. וכלל לא דיברנו על מצב בו עיוור מעוניין לתפוס מונית מזדמנת ברחוב, איך הוא אמור לדעת היכן לעמוד? איפה עוברות מוניות? איפה הן יכולות לעצור? הסיפור הופך למורכב אפילו עוד יותר כאשר מדובר באוטובוסים ורכבות.
תארו לעצמכם שאתם צריכים להגיע לראיון עבודה בעיר שאתם לא כל כך מכירים. בשביל לעלות על קו אוטובוס ולהגיע למקום המיועד בהצלחה יש הרבה מידע שאתם צריכים לקבל – מספר קו רלוונטי, שעות יציאה של האוטובוס, תחנות עצירה, באיזה צד של הכביש עליכם לעמוד וכו’. כשתגיעו לתחנה, תצטרכו לוודא שזו אכן התחנה הנכונה, שהקו שלכם באמת עובר בה ושאתם עומדים במקום הנכון. המשימה הזו יכולה להפוך לא פשוטה מבלי היכולת לראות זאת בעיניים. ומה אם הייתם צריכים לקחת רכבת בשביל להגיע לאותו ראיון עבודה? עבור בן אדם רואה מדובר לעיתים באתגר לא קטן, אז על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באדם עיוור.
בשנת 2003 נחתמו הסדרי נגישות לשירותי תחבורה ציבורית (כחלק מתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות), אך בפועל, התחבורה הציבורית אינה עומדת בתקנות הללו וישנם פערים משמעותיים שקיימים עד היום.
מבדיקה שנערכה בשנת 2017 ב-55 תחנות הרכבת בישראל, עולה כי הן אינן עומדות במבחן התוצאה ולא נגישות במלואן לציבור העיוורים ולקויי הראייה. הממצאים מראים כי רכבת ישראל לא התקינה בכל תחנותיה פס מוביל וכי בחלק מהתחנות לא קיימות עמדות מודיעין. בנוסף, אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה זכאים לנסיעות בהנחה או בחינם ובשל היעדר עמדת מודיעין הם לא תמיד יודעים זאת.
כמו כן, הצורך בהודעה מראש על נסיעה ברכבת, שנועד על מנת לשריין מלווה מטעם התחנה לאדם עיוור, מהווה יותר קושי מעזרה. נהלי התיאום קשוחים ואין אפשרות להסדיר שינויים בעמדות המודיעין בתחנות. חלק ממנהלי התחנות מגבילים את הסיוע לשעות מסוימות (גם אם בוצע תיאום טלפוני מראש) ולעיתים ישנן נסיעות שאינן ידועות ומתוכננות מראש.
בעיה נוספת שקיימת בהקשר זה היא הפגיעה בתחושת העצמאות והרגשת התלות שנוצרת אצל העיוור כאשר הוא נזקק למלווה ואין אפשרות אחרת שעומדת בפניו. מבדיקה שהתבצעה לפני כשנתיים ב-255 תחנות אוטובוס ע”י מתנדבי עמותת “אור ירוק” עולה כי גם הן לא עומדות בתקנות הנגישות שנקבעו. בהרבה תחנות לא נמצאו שילוט ברייל ומערכות כריזה כנדרש.
בנוסף, תלונות לא מעטות של עיוורים הופנו כלפי נהגי מוניות שעל פי חוק מחוייבים להסיע עיוורים המלווים בכלבי נחיה אך בפועל אינם מאפשרים להם לעלות למונית וכן גובים מחיר מופקע עבור הסעה של אדם עיוור.
תחבורה ציבורית שאינה נגישה לא רק מסכנת את ביטחונם של העיוורים ולקויי הראייה, אלא מעמיקה הפער ואת היחס הלא שוויוני שלעיתים מופנה כלפיהם.
אחת מהזכויות הנכללות בזכות לחירות היא חופש התנועה ומשמעותה היא שכל אדם רשאי לנוע באופן חופשי ממקום למקום ללא הגבלת תנועתו. כ-3% אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל הינם אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה שרוצים בדיוק כמו כולם, להתנייד בקלות ממקום למקום, אך בפועל נמנעים מלהשתמש בתחבורה ציבורית כי היא אינה מספיק נגישה (ולעיתים יכולה להיות אף מסוכנת) עבורם. עקב כך, נפגעת הזכות הבסיסית שלהם לחופש התנועה וזכות זו תמשיך להיפגע עד שלא יתבצע שינוי משמעותי להנגשת התחבורה הציבורית באופן הראוי.
הנגשת התחבורה הציבורית עבור אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה, הינה רק צעד קטן במסע הארוך והמפרך למתן שוויון זכויות מלא לאנשים עם מוגבלויות. על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפעול ולאפשר את שילובם של אנשים עם מוגבלויות בכל תחומי החיים ויחד נוכל ליצור חברה שוויונית וצודקת!
